אבל על אובדן הורה הוא מסע שאינו מסתיים לעולם. הוא עובר גלגולים רבים בדרכו. אין לצפות שהאבל יושלם או יסתיים ב"תמונת ניצחון". זהו תהליך ספיראלי בו אתה חוזר ופוגש את החוויות והתובנות הקודמות שלך בהקשרים חדשים ומזוויות ראייה שונות.

הכתיבה של הספר אפשרה לי לעשות עוד "סיבוב" בתובנות וברגשות, לכתוב עוד פרק בסיפור היתמות שלי ולהעבירו באהבה הלאה, לילדים הצעירים החווים את אובדנם, כמו גם לסובבים אותם.

"לאבא שלי יש סולם" אינו מנסה להמליץ על "הדרך הנכונה", חלילה; הוא בא לפתוח עבור הילד היתום והקרובים לו, הזדמנות לדבר על החוויה הקשה ולהתחיל לעבד אותה. לא פחות חשוב, הוא נועד להראות למתמודד עם האובדן שהוא לא לבד, שהמחשבות והרגשות שהוא נושא הם טבעיים ולגיטימיים ושהעמדה כלפי האובדן יכולה להשתנות עם הזמן.

קיימות בספר כמה דוגמאות למה שילד יכול לעשות עבור חברו החווה אובדן הורה – להתעניין במה שהוא עובר, לתת מענה לצרכים שהוא מעלה, ובעיקר – לא להירתע ולא להתרחק אלא להיפך – לעמוד לצידו, שיהיה פחות לבד בכאבו.

אני מאמין שהקריאה בספר יש בכוחה לסייע ברצון לתמוך בחבר השכול.

החברה אכן מבחינה בין האובדנים הללו, ולהררכיה הזאת יש השפעה על חווית השכול ועל עבודת האבל. אחד המקורות המרכזיים לסבל שחוויתי כילד היתה העובדה שאבא שלי לא נפל במלחמה אלא מת "סתם" ממחלה.

כשאנו מתבוננים על השכול מזווית ראייתו של ילד, אובדן הוא אובדן הוא אובדן. ולכן, המשמעות שאנו מייחסים לאובדן היא הקובעת את חווית האובדן ומשפיעה על תחושת הזכאות למצות את התהליך ולפנות לעזרה.